החלטה בתיק רע"ב 7490/13

א.             בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטים אטרש, אברהם ושטרית) מיום 24.10.13 בעת"א 28766-10-13, בגדרו נדחתה עתירה שהגישה המבקשת על החלטתה של ועדת השחרורים (אב"ד השופט (בדימוס) הברוהחברים סבו, חדד ונוג'ידאת) מיום 7.10.13, אשר הורתה על שחרורו המוקדם של המשיב ממאסר.

רקע והליכים קודמים

ב.             המשיב הועמד לדין בעבירות של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, נהיגה בשכרות ונהיגה תחת השפעת סמים לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] ביחד עם סעיף 169ב לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, סטיה מנתיב נסיעה ומהירות מופרזת לפי תקנות 40(א) ו-51 לתקנות התעבורה, וגרימת חבלה של ממש לפי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה (ת"פ 7151-08 בבית המשפט המחוזי בחיפה). בכתב האישום נטען, כי ביום 11.1.08 בשעות הבוקר המוקדמות נהג המשיב ברחובותיה של העיר חיפה כשבגופו סם מסוג קנביס ובדמו ריכוז של 62 מ"ל אלכוהול. נאמר, כי המשיב נהג את הרכב במהירות העולה על המותר, ולא האט ממהירות נסיעתו חרף הפצרותיהן של שתי נשים שנסעו עמו, וכי בהגיעו לצומת הרחובות השקמה-פיק"א חצה אותו באור אדום, הגם שהבחין ברמזור. לאחר מכן, כך נטען, איבד המשיב שליטה על הרכב, סטה ממסלול נסיעתו, עלה על אי תנועה, פגע בעמוד הרמזור, עבר לנתיב הנגדי ופגע במסלעה בצדו השני של הכביש. כתוצאה מהתאונה נזרקה הנוסעת במושב האחורי, לידור זאב ע"ה, מן הרכב, ונגרמו לה פגיעות רב מערכתיות שהביאו למותה המיידי. המשיב ונוסעת נוספת שישבה לצדו נחבלו בגופם.

ג.              ביום 3.11.09 הורשע המשיב בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום (השופט גלעד), ובגזר דין מיום 1.3.10 הוטלו עליו ארבע שנות מאסר בפועל; שתי תקופות תנאי בנות חמישה עשר ושמונה חודשים למשך שלוש שנים; פסילה למשך חמש עשרה שנים; קנס בסך 10,000 ש"ח; פיצויים למשפחת המנוחה בסך 40,000 ש"ח; ופיצוי לנוסעת הנוספת בסך 5,000 ש"ח. המשיב החל לרצות את מאסרו באותו מועד.

ד.             על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו ערעורים הדדיים בבית משפט זה (ע"פ 2842/10 וע"פ 2898/10). בפסק דין מיום 23.1.12 (השופטים רובינשטיין, ג'ובראן ומלצר) נדחה ערעורו של המשיב והתקבל ערעורה של המדינה, ועונש המאסר בפועל הועמד על חמש שנים ומחצה.

ה.             ביום 7.10.13 הובא עניינו של המשיב בפני ועדת השחרורים, כדי שזו תדון בשחרורו המוקדם ממאסר לפי סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001. בבקשה נטען, כי בפני הועדה הונחו דוחות של גורמי הטיפול ותכנית הרשות לשיקום האסיר, מידע מודיעיני בעניינו של המשיב, גיליון הרשעותיו הקודמות, ופסקי הדין שניתנו בהליך הפלילי בעניינו. כן הונח בפני הועדה מכתבה של אם המנוחה, שהתנגדה לשחרורו המוקדם של המשיב.

ו.              בהחלטתה מיום 7.10.13 הורתה ועדת השחרורים על שחרורו המוקדם של המשיב, בכפוף לתנאים והגבלות שונים - התייצבות דו-שבועית בתחנת המשטרה; הימצאותו בביתו בין השעות 0600-2000; עמידה בתכנית שיקום; ועבודה בחברת "תדביק פז" בקביעות. בהחלטה נאמר, כי "אנו חוזרים ומדגישים שמדובר בעבירות חמורות ביותר בהן הורשע אסיר זה אף בשים לב לעובדה שעד כה ריצה האסיר את העונש בצורה תקינה, עבר כל הליך טיפולי שהועמד לרשותו, הוגשה לגביו תכנית שיקום מעמיקה בהשגחת רש"א ובהתחשב אף בעובדה שהמדובר באדם שמעולם לא הורשע בעבירה כלשהי, אך בנסיבות הקיימות נראה לנו כי אסיר זה למד את הלקח ולאחר טיפול מעמיק תחת השגחת רש"א יחזור להיות אזרח שומר חוק ומועיל לחברה". הועדה עיכבה את החלטתה למשך שבעה ימים.

ז.              על החלטתה של ועדת השחרורים עתרה המבקשת לבית המשפט המחוזי (עת"א 28766-10-13). בהחלטות מיום 14.10.13 נדחו בקשות לעיכוב ביצוע, אולם בית המשפט הורה על הקדמת הדיון ליום 21.10.13. ביני לביני, ביום 20.10.13, שוחרר המשיב. בפסק דין מיום 24.10.13 נדחתה העתירה. נאמר, כי הגם שחומרת העבירות בהן הורשע המשיב יכולות ללמד על מסוכנותו, אין הן חזות הכל, וכי הועדה בחנה אלמנטים נוספים - התנהגותו של המשיב בין כתלי בית האסורים, המידע המודיעיני בעניינו שבעטיו הופסק ההליך הטיפולי בו היה מצוי לפרק זמן מסוים, וסיכויי השיקום שלו. נאמר, כי הועדה שקלה את כלל השיקולים הרלבנטיים והחלטתה עומדת במבחני הסבירות והמידתיות.

הבקשה

ח.              מכאן בקשת רשות הערעור, בה נטען כי היא מעוררת שאלה כללית החורגת מעניינו של המשיב. נטען, כי כלליותה של הבקשה נובעת מהגישה המקלה של ועדות השחרורים ביחס לעברייני תנועה. לטענת המבקשת, אין להתייחס לעבירות תעבורה כה חמורות כאל עבירות משניות או כאל עבריינות "רכה". קונקרטית נטען, כי נוכח חומרתן ואופיין של העבירות בהן הורשע, יש בשחרורו של המשיב כדי לסכן את הציבור, ומסוכנותו נלמדת אף מהרשעותיו הקודמות וממידע מודיעיני המלמד - לפי הטענה - כי אין ניתן ליתן בו אמון. עוד נטען, כי הועדה נתנה משקל יתר להליך הטיפולי שעבר המשיב.

ט.             בהחלטה מיום 4.11.13 התבקשה תגובת המשיב. בתגובה מיום 11.11.13 נאמר, כי הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית כללית החורגת מעניינו של המשיב, ועל כן אינה מצדיקה רשות ערעור. לגופם של דברים נטען, כי הועדה הביאה בחשבון את כלל השיקולים הצריכים לעניין, והחלטתה סבירה ומאוזנת. נטען, בזיקה לטענותיה של המבקשת, כי לא זו בלבד שהועדה לא הקלה ראש בעבירות שבהן הורשע המשיב, אלא שהן הועדה והן בית המשפט המחוזי עמדו על חומרתן של עבירות אלה.

הכרעה

י.              עסקינן בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעתירה כנגד החלטה של ועדת שחרורים. על בקשות כגון דא נזדמן לי לציין כי:

"רשות ערעור, מטבעה היותה רשות, אינה ניתנת כשגרה. אפתח ואומר, כי כשלעצמי נמנה אני על הסבורים - כשופט גרוניס ברע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (טרם פורסם) והאסמכתאות דשם - כי בקשות רשות ערעור לבית משפט זה בעקבות עתירות אסירים נחלקות ביסודן לשניים, באשר לסיווגן: אלה שבהן דן בית המשפט המחוזי בעתירה כנגד החלטה מינהלית, שבהן אין המדובר ב'גלגול שלישי קלאסי', ובהן עשויה הנכונות להתערב להיות גדולה יותר; ואלה שבאו לאחר החלטת ועדת השחרורים, גוף מעין שיפוטי בראשות שופט, ועתירה לבית המשפט המחוזי, שאז ב'גלגול שלישי' כנתינתו עסקינן, ונכונות ההתערבות תהא במשורה, על פי ההלכות הנוהגות. השיטה שאינה רואה 'ערעורי עתירות אסיר' מן הסוג הראשון כגלגול שלישי 'קלאסי', מבחינה איפוא בין תיקים שהיו להם 'שני ימיהם השיפוטיים', בשתי מדרגות שיפוטיות, לבין כאלה שהיה להם אך 'יום שיפוטי אחד', אשר קדמה לו החלטה מינהלית" (רע"ב 2112/09 עמאראת נ' מדינת ישראל (2009)).

אם כן, גם לפי הגישה הגמישה-ליברלית בסוגית הדיון בעתירות אסיר בגלגול שלישי, בבקשות רשות ערעור כגון דא, המבקשות להשיג בגלגול שיפוטי שלישי על החלטותיהן של ועדות שחרורים, נדרש כי אלה יעוררו שאלה משפטית כללית החורגת מעניינו של ההליך הקונקרטי. אוסיף, כי על דרך הכלל קיים קושי מובנה לחלוף על פני משוכה זו, באשר - מטבע הדברים - החלטותיהן של ועדות השחרורים הן פרי איזונים ושקלולים קונקרטיים. עמדה על כך גם המבקשת, בסעיף 48 לבקשתה:

"המדינה מודעת היטב לכך שכל מקרה ונסיבותיו, וכי לא ניתן לקבוע אפריורית כללים קשיחים ומתמטיים על פיהם אסיר ישוחרר על תנאי ממאסר אם לאו, אלא נדרשת מלאכת איזון ושקילת כלל השיקולים הצריכים לעניין".

יא.           לאחר העיון לא מצאתי כי הבקשה דנא מעוררת שאלה משפטית כללית כאמור, ועל כן לא אוכל להיעתר לה. אסביר בקצרה במה דברים אמורים.

יב.           אכן, לוז הבקשה בטענתה של המבקשת לפיה ועדות השחרורים מנהיגות מדיניות מקלה ביחס לעברייני תנועה, שהורשעו בעבירות חמורות. בפסיקתו של בית משפט זה ניכרת מגמה להחמיר בענישתם של המבצעים עבירות הריגה בתאונות דרכים (ראו, למשל, פסקה 31 לפסק דינו של השופט ג'ובראן בעניינו של המשיב דכאן (ע"פ 2898/10) והאסמכתאות הרבות שם), ולמותר להכביר מלים. על אדם, הנוהג בכלי רכב ומבצע עבירות תנועה חמורות, בודאי כשבגופו סמים או אלכוהול, ואשר תוצאות מעשיו גרימת מוות, לדעת כי יהא צפוי לעונשים חמורים ביותר, מן החמורים שבספר החוקים. תפקידם של בתי המשפט ורשויות האכיפה לעקור תופעה זו, של נהיגה פוחזת המסתיימת בגרימת מוות, וענישה מחמירה היא אחד האמצעים לכך.

יג.            ואולם, עיון בהחלטתה של ועדת השחרורים ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי מלמד, כי זו כמו זה שיוו לנגד עיניהם את חומרת העבירות בהן הורשע המשיב. כך, בהחלטתה של ועדת השחרורים נאמר כי "אין ספק כי האסיר עבר עבירות חמורות ביותר עת שנהג תחת השפעת אלכוהול ובניגוד לכל כללי הזהירות האפשריים". גם בהמשך התייחסה הועדה לחומרת העבירות (ראו הציטוט שבפסקה ו' מעלה). אין לומר איפוא, כי ועדת השחרורים הקלה ראש בעבירות שבגינן מרצה המשיב עונש מאסר, או - בהכללה - כי הקול היוצא מבית משפט זה בעניין חומרתן של עבירות אלה, פסח על הועדה. ואולם הועדה, לאחר שקילת מכלול השיקולים הרלבנטיים, הגיעה לידי מסקנה כי יש להורות על שחרורו של המשיב; זאת, חרף חומרתן של העבירות בהן הורשע, חרף - ולא בזכות. מדובר בהחלטה קונקרטית, המצויה בדל"ת נסיבות עניינו של המשיב, וככזו אינה מצדיקה התערבות שיפוטית בגלגול שלישי. אך לא למותר להוסיף, כי שיקול חומרתה של עבירת ההריגה, לרבות בתאונות דרכים, צריך להיות לנגד עיניהן של ועדות השחרורים (וראו סעיף 9(1) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001).